לא היה לי לאן לחזור.
לא היה לי כסף לקנות אוכל
לא היה לי כלום
אבל ידעתי איפה מרוויחים כסף במעט מאמץ, וכך התגלגלתי אל תחנה מרכזית ישנה בתל אביב, ליד המגדל של בנק הפועלים, ברחובות הקטנים בהם כולם עובדים תמורת פרוטות.
בלילה הראשון עוד הרווחתי יפה. היה לי כסף לאוכל, לחדר באכסניה שם.
לילה אחר לילה, ללא סוף.
הגוף כאב לי, הפה כאב לי. אף אחד לא דיבר אתי. בקשו, אמרו תעשה - עשיתי. בניגוד לצעירים שעלו על ג'יפים חדשים, השוויצו בכל מיני שמות של כל מיני שהוזמנו למסיבות סמים ומין, אותי אף אחד לא הזמין.
הכסף התמעט, אז עברתי לישון ברחוב.
התחלתי להסריח
ולבסוף זה התפוצץ. האיש הזה, היפה כל כך, שמחפש בני זוג ללילה. האיש הזה שמדבר כל כך יפה ויש לו קול יפה. האיש הזה שמעורר תקוות שווא. הייתי אתו פעמיים. דברתי כנראה יותר מדיי, הלחצתי אותו כנראה, כי כשפגשתי אותו הוא לא היה מעונין בי יותר. ואז הוא הלך עם המסומם השחור, הסודני והתעצבנתי לגמרי. הלכתי אחריו עד תחנת האוטובוס. קיללתי אותו וצרחתי עליו. ישבו שם זוג גברים ערבים [נראו הומואים ] והתחלתי לצווח בערבית עליהם ועליו.
הוא נשאר אדיש, יפה, מרחוק, קר כמו קרחון.
פתאום, ללא התראה, ללא אורות הגיעו שני שוטרים ולקחו אותי.
הפחד, השנאה עצמית, הכעס הידיעה ששוב אכנס לכלוב כמו בעבר גרמה לי להתפרע, לצרוח, לקלל, לירוק, לבעוט. כל מיני דברים שאף פעם לא עשיתי.
נלקחתי לבית חולים לפסיכיאטרית-מיון.
שם עשו לי בדיקה מקיפה, כולל כל המחלות שיש ושאין, ושם גילו שחור התחת שלי חדל מלתפקד.




