הקול ששמע הטיס אותי אל עברו הרחוק והמענג, עת גופו הצעיר ועורו המתוח קראו לבעל הקול אליו מדי יום ביומו. הוא בפני עצמו נעלם לבעל הקול תמיד. שהרי אין הקול זהה למראה העיניים.
רעד בולט עבר בו מראשו ועד לאצבעות כפות רגליו, וזיעה החלה להרטיב את גופו העירם לגמרי. איברו המכווץ התכווץ יותר, ולרגע עלתה בו התחושה שגם אשכיו עלו לתוך חלל בטנו, והוא נותר עם בליטה חסרת אופי כמו לבובת ראווה. מחשבותיו התעופפו בראשו לכל הכיוונים, וידיו נצמדו זו לזו. בלי לחשוב הרבה הוא התכווץ והתקפל בתנוחת עובר, כשיד אחת מגנה על ראשו הקירח.
הצחוק הנעים עבר מעליו וניסה לשטוף את חרדותיו מעליו. יד קרירה ועדינה ליטפה את לחיו, ויד שניה התחילה להתעסק בישבנו הרופס. ללא הכנה מוקדמת הוא התחיל להקיא, להשתעל וניסה להרחיק את הידיים המששניות מעליו. בקול לא קול הוא אמר: לך ממני. אני זקן, חולה ומסריח, מה לך אתי?
אבל הוא היה חסר אונים באמת.
במקום בו לא היה מעולם
במיטה אותה לא הכיר
ללא בגדיו, תכשיטיו, שערותיו - עירום ועריה.
;){kind=link}